סרטים

"חתונה בגליל (1987), אשר זכה בפרס מבקרי הקולנוע הבינלאומי בפסטיבל הקולנוע בקאן ובפרס צדף הזהב בפסטיבל סן סבסטיאן. הסרט מספר על חתונה בגליל שמתקיימת בעת הממשל הצבאי על ערביי ישראל, כשהמפקד האזורי דורש להיות נוכח בחתונה. במהלך הסרט מוצגות התגובות השונות של הדמויות בסרט אל מול הסמכויות השונות (המושל, האב, החתן, צעירי הכפר וכו׳). תגובותיהם ואופן ההתמודדות שלהם קשורה באופן סמלי לנרטיב הפלסטיני והשלטון הישראלי. ח׳לייפי משתמש בזמן ובמרחב ככלים: במהלך הסרט הישראלים כולאים את הערבים בכפר, בעוצר בביתם, וההווה של הכפר הפלסטיני הופך להיות החלונות שבין עוצר לעוצר. טקס החתונה משתמש באייקונים נרטיבים של המולדת ובכך מעלה את זכרונות העבר אל ההווה. הסרט בונה את הסיפור הלאומי הטראומטי תוך כיבוד המרחב והזמן, וגם מפרק את הסיפור דרך הדמויות ובסיפורים האישיים המתקיימים בחיי היומיום." [ויקיפדיה]

"אחרי 14 שנים שבהם גלה מרצון ממולדתו, חוזר אליה הבמאי כדי ליצור סרט שיעסוק בקונפליקט שבגללו עזב. הוא מגיע לעירו נצרת, פוגש את בני משפחתו, מחבר קצוות עם החברים שהיו לו ועורך מפגשים מחודשים גם עם תושבי העיר. בתהליך הזה מחפש סולימאן את זהותו האישית והלאומית. אלא שדרך הפריזמה האישית, שכביכול אינה מתייחסת ל"תמונה הגדולה", הוא גורם לצופה לבחון את מצבם של הערבים ועברם הלאומי, החיים תחת השלטון הישראלי." [מעריב / מקור ראשון]

"בדומה לסרטיו הקודמים, בסרט זה סולימאן שב לגלם את בן דמותו השתקן, ES (ראשי התיבות אליה סולימאן). גם הסרט הזה בנוי ממספר אפיזודות, אך ביחס לקודמיו הוא יותר אוטוביוגרפי ועלילתו יותר קוהרנטית.
הסרט נפתח באפיזודה קצרה בה ES נוחת בנתב"ג ונקלע לנסיעה משונה עם נהג מונית ישראלי (מנשה נוי).
לאחר מכן יש חזרה עבר, ומתוארת נצרת ומאבקו של פואד, אביו של ES בזמן ה"נאכבה", כפי שהוא מצטייר בעיניו באופן אומנתי, כמעין גיבור פעולה הוליוודי ובשפה הסוריאליסטית הייחודית של סולימאן. (על אף המאפיינים הביוגרפים, אין בו יומרה לספק תיאור היסטורי עובדתי-אובייקטיבי של המציאות, ושל כיבוש נצרת ב"מבצע דקל")." [ויקיפדיה]

"החיים של מונה בגדה המערבית הם לא פיקניק. המחסומים של הצבא, העבודה בבנק, הגירושין, כל יום הוא מאבק. כאשר היא מתבשרת במפתיע שזכתה בהגרלה של גרין קארד, מונה חולמת על חיים חדשים באמריקה. היא אורזת את הבן פאדי, מחביאה את כל המזומנים בקופסא של עוגיות, ועוברת לגור אצל אחותה באילינוי. אבל העיתוי לא מוצלח. ארה"ב בדיוק פלשה לעיראק, ושכנים ערבים הם לא בדיוק מצרך החודש בפרבר המצוחצח של שיקגו.
שריין דאביס כתבה את התסריט בהשראת חוויות שעברה משפחתה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר היתה רק בת 14. את חלקו הראשון של הסרט צלמה בגדה, ובכשרון שמסמן אותה כבמאית מבטיחה הצליחה לנסוך בז`אנר המוכר של סרטי הגירה אנרגיה ורעננות. דאביס מגישה סרט חם-לב ומלא הומור על מאבק, הגירה ונוסטלגיה, וממקמת בלב הסיפור אשה לא צעירה, קצת אבודה, קצת חוששת, שמצליחה למרות הכל למצוא לעצמה פינה קטנה בעולם החדש. בכך היא נעזרת בהופעה רבת קסם של ניזרין פאור. [הבמה]